פסק-דין בתיק ע"א 9582/06

ערעור על פסק-דין של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי), לפיו נדחתה תביעת המערערת לסילוק יד מדירה הנמצאת ברחוב דרך חברון 52 בירושלים (להלן - הדירה).

המערערת התגוררה במשך שנים רבות בדירה הרשומה במרשם המקרקעין על שם בנה, אשר ממן (להלן - החייב). לפני מספר שנים עברה המערערת להתגורר בבית אבות והדירה נותרה ריקה.

המשיב הינו כונס נכסים שמונה בגין חוב אותו חייב בנה של המערערת. לטענת כונס הנכסים, מכר הבן דירה משועבדת לבנק וללא היתר בנייה למשפחת שטרית. לאחר שקיבל החייב את התמורה עבור הדירה הוא עזב את הארץ. משפחת שטרית תבעה את החייב וניתן פסק-דין לזכותה על סכום של כ-150,000$.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם הדירה הרשומה כאמור על שם החייב, היא בבעלותו, כטענת כונס הנכסים, או שמא נמכרה הדירה על ידי החייב לאמו בשנת 1986, כטענת המערערת, וזכותה שביושר גוברת על זכותו של המשיב.

בית המשפט קמא דחה את התביעה בקובעו, כי המערערת לא הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולהוכיח שהרישום אצל רשם המקרקעין אינו משקף את המציאות.

שתי העדויות שהובאו מטעם התביעה, עדות המערערת שנקטעה לפני סיומה ולא הושלמה, ועדות אחייניתה העדה רות שלם, לא היו מהימנות ("משתי העדויות לא ניתן לגבש מימצא מהימן", כדברי בית משפט קמא). יתרה מזו, המערערת נמנעה מלהביא ראיות חיצוניות אובייקטיביות לתמיכה בעמדתה, כגון אישורים על תשלום מס ודיווח על עסקת המכר לרשויות המס, וכן עדות עורך הדין אשר לפי הטענה נחתם חוזה המכר במשרדו. המערערת אמנם הביאה ראייה כי בשנת 1986 נרשמה משכנתא על הדירה בגין הלוואה שקיבלה מהבנק, אך בית משפט קמא קבע כי אין בכך כדי להוכיח כי הדירה אכן נרכשה על ידי האם מאת בנה.

איננו רואים מקום להתערב במימצאיו ובמסקנתו הנ"ל של בית משפט קמא. ראשית, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב במסקנות המבוססות על מהימנות עדים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות והתרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי. זאת ועוד, במקרה הנדון מעוררת גרסת המערערת תמיהות רבות התומכות במסקנת בית משפט קמא, לפיה דין התביעה להידחות. נבאר:

המערערת הציגה חוזה, לפיו רכשה כביכול את הדירה מאת בנה בשנת 1986 בסכום של 50,000$. המערערת לא הציגה כל מסמך המלמד כיצד שילמה לבנה את הסכום הנטען. אמנם המערערת הוכיחה כי קיבלה באותו מועד הלוואה בסך של 24,000 ש"ח מהבנק בגינה נרשמה משכנתא על הדירה, אך היא נמנעה מלהוכיח כיצד שילמה לבנה את יתרת התמורה שנקבעה בחוזה. ההלוואה ניתנה בחלקה הגדול במסגרת "תכנית סיוע של הממשלה", ואין לשלול כי הואיל ומדובר בהלוואה מסובסדת, היא נלקחה עבור הבן או עבור מטרה אחרת כלשהי ולא לקניית הדירה. יתרה מזו, חוזה המכר מעורר תמיהה. כך למשל, לא פורטו בחוזה מועדי התשלום; מועד מסירת הדירה נקבע לגמר התשלום אך לא ננקב כל מועד בו אמור הדבר להתבצע; המערערת התגוררה בדירה עוד משנת 1975, כעשר שנים לפני המכירה הנטענת, ולכן כל הסעיפים המתייחסים למסירת הדירה אינם רלבנטיים; בשנת 1975, מועד בו החלה המערערת להתגורר בדירה, נרשמה במרשם המקרקעין הערת אזהרה לזכות חברת פרזות, אשר טענה כי הדירה נמכרה לה על ידי החייב; במשך השנים הרבות שחלפו מאז רכשה  המערערת לטענתה את הדירה, לא נעשה על ידה כל ניסיון למחוק את הערת האזהרה; על הדירה הוטלו עיקולים רבים החל משנת 93', ולא הובאה כל ראייה כי המערערת עשתה דבר בעניין; כן לא ברור מדוע הדירה לא נרשמה על שם המערערת, למרות שחלפו שנים כה רבות מאז רכשה לטענתה את הדירה מבנה; בנה של המערערת שמכר לה לטענתה את הדירה, לא הובא להעיד. כן לא הובא להעיד מטעם המערערת עורך דין קרמר, שלפי גרסת התביעה ערך את ההסכם; אחייניתה של המערערת טענה בעדותה, כי ראתה שהתשלום עבור הדירה בוצע במזומן. טענה זו היא, למצער, תמוהה.

לאור כל האמור לעיל, איננו רואים מקום להתערב במסקנת בית משט קמא, לפיה המערערת לא הרימה את הנטל להוכחת זכויותיה בדירה.

הערעור נדחה.

המערערת תישא בשכר טרחת עו"ד המשיב בסכום של 5,000 ש"ח + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,י' בניסן תשס"ז (29 במרץ 2007), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: